סיפורו של עיצוב

כשהייתי קטנה אף אחד לא אמר לי שאני יצירתית, למזלי הרב הוריי תמיד תמכו בי כשהחלטתי ללכת בדרך מסויימת גם כשהם לא לגמרי הבינו אותה, ועל כך אני אסירת תודה! 

בבית הספר תמיד ניסו להכניס אותי למשבצת, ואף אחד לא הבין את הקשיים שלי או את העובדה שיש לי דרך שונה.

כשלמדתי צילום הרגשתי ששוב מנסים להכניס אותי למסגרת ולחוקים שאף פעם לא הסתדרתי איתם. 

גם אני לא ידעתי שאני יצירתית ולא ידעתי איך להשתמש ביצירה כמנוף בחיי.

עד היום הרבה מתהליכי היצירה והלימוד שלי מלווים בקשיים ובייסורי נפש, כשאני באה ללמוד משהו חדש עולה בי המון חוסר ביטחון, כאב, תיסכול, ועוד שלל רגשות שעשויים לחסום אותי בדרך. 

כשאני יוצרת משהו אני לא תמיד מצליחה לקבל ולאהוב אותו מהרגע הראשון, הרבה פעמים אני מתוסכלת שדברים לא יצאו כפי שדמיינתי אותם או שעולה בי ביקורת וכעס על הדרך שבה מנסים ללמד אותי.

ולמה אני משתפת אתכם בזה?

חשוב לי לחשוף גם את הצדדים האחרים של היצירה ולא רק את התוצר הסופי, היצירה היא מסע אל תוך הנפש. ואולי גם אתם כמוני? ואולי הילד שלכם? ואולי אתם רוצים ליצור ועדיין לא מכירים את הצד הזה שנמצא בכל אחד מאיתנו, ואולי נדמה לכם שאני את החלום ואתם לא תמיד רואים את כל הקשיים והבחירות בדרך. 

אז לקח לי עשור להגשים את החלום שלי ללמוד בח"ול, וסוף סוף וברגע המדוייק ביותר עשיתי את זה! 

וזו אחת מהיצירות שלי אחרי שעתיים שהסתכלתי על הקירות בזמן שכולם עובדים, הייתי מתוסכלת, נבוכה אל מול חבריי שעובדים במלוא המרץ, לחוצה, המוח עבד קשה והיצירה סירבה לצאת, כל הרגשות האפשריים עלו בי בזמן הזה, והדמעות כבר ממש בעיניים ואני מנסה לנשום ולהיות ברגע הזה, לא לברוח ממנו, ולבסוף כשכבר הזמן דחק בי ואני על סף הבחירה אם לעשות משהו או לא להגיש את המשימה התחלתי לגעת בחומר שהוליך אותי קדימה שיחררתי את המחשבות הנחתי את כל האמוציות לצידי ותוך מספר רגעים נולד לו הסידור שבתמונה.